מספרים שבפרס העתיקה חי מלך צעיר ושמו זמיר. הוא היה סקרן
וצמא מאוד לחכמה, ולכן כינס את כל מלומדי הממלכה ומדעניה
וביקש מהם לכתוב בשבילו ספר ובו יסופר מה הם הדברים החשובים
ביותר בחייו של כל אדם.
המלומדים החלו בעבודתם, ומקץ עשרים שנה שבו אל ארמון
המלך ואיתם שיירה של גמלים שנשאו על גבם חמש מאות כרכים
ענקיים.
"אלוהים! לעולם לא אספיק לקרוא את כל הספרים האלה"
אמר המלך זמיר, שכבר היה בן ארבעים שנה. "אנא, בטובכם,
הכינו לי מהדורה מקוצרת!"
שמעו המלומדים את דברי המלך והחלו מיד בעבודתם.
מקץ עשרים שנה שבו לארמון המלכותי ובליבם שמחה גדולה:
הפעם לא מנתה שירתם אלא גמלים בודדים בלבד.
אבל המלך כבר היה זקן ובא בימים וחש חולשה רבה.
"אנא בטובכם," ביקש מהם, "הכינו לי גרסה מקוצרת שתיכנס
כולה לכרך אחד בלבד."
עמלו המלומדים החרוצים וטרחו במרץ עוד עשר שנים, אבל
כאשר חזרו אל הארמון ובידם הספר, כבר היה המלך עיוור וחולה.
הוא שכב במיטתו ובקושי נשם.
"כנראה נגזר עלי למות בלי שאדע הכל על האדם," מלמל בקול.
קם ממקומו זקן המלומדים, קרב למיטתו של המלך, כרע על
ברכיו ולחש על אוזנו:"הנה אומר לך בכמה מילים מה הם עיקרי חייו
של האדם: הוא נולד, הוא סובל, ולבסוף הוא מת."
באותו רגע ממש נפח המלך את נשמתו.